במשך רוב שנות העשרים שלי הייתי האישה שאנשים שכחו שפגשו.

לא בצורה עצובה. היו לי חברים, עבודה, חיים. אבל הייתי באיזו פעילות בעבודה, או ביום הולדת של חבר, שלושה משקאות בתוך מסיבת חנוכת בית של מישהו, והייתי רואה איך נשים אחרות פשוט נוחתות. הן היו אומרות משהו והשולחן היה נוטה קדימה. הן היו הולכות משם, והיית יכול להבין שהאדם האחר יזכור אותן.

אני הייתי הולכת משם ונעלמת. "קלייר? די גבוהה, שיער חום?" כלום.

פעם חשבתי שהפתרון הוא אישיות. שצריך שאהיה יותר מצחיקה, או מהירה יותר על הרגליים, מהסוג שתמיד יש לו סיפור מוכן. אני לא האדם הזה. אני קופאת ברגע עצמו ואז חושבת על השורה המושלמת באוטו בדרך הביתה, כמו מטומטמת.

אז בשלב מסוים הפסקתי לנסות להיות בלתי נשכחת ופשוט ניסיתי להיות נעימה. וזה, אם להיות כנה, דרך מנומסת להיות בלתי נראית.

שבוע אחר כך היא שלחה לי מייל על משהו שונה לגמרי ופתחה ב״מקווה שקיבלת בחזרה את מושב החלון שלך.״
היא זכרה אותי. על סמך ארבעים וחמש שניות על כוס קפה."

אז הוספתי עוד צ'ארם. מטוס קטן, לטיול שעשיתי לבד והייתי גאה בו בשקט. אחר כך ספר זעיר. ואז אחד שהוא בדיחה פנימית שאני לא מתכוון להסביר כי הוא שלי.

והשאלות פשוט המשיכו להגיע. לא בקטע של ״תסתכלו עליי״. כל הדבר הזה בגודל של כמה כפתורים. אבל הוא יושב שם בדיוק כשמחזיקים כוס או מחליקים מחברת על פני שולחן, ואנשים נעשים סקרנים. ״מה זה שם?״ ואני הייתי מספר להם איזו סיפור של שלושים שניות, והסיפור תמיד היה בעצם עליי. מקום שהייתי בו. דבר שאני אוהב. שנה שעברתי.

לא הופעתי כדי להיות מעניין. פשוט נתתי לאנשים מקום לדפוק עליו.